אז בבוקר הייתי כמעט כל יום מאחרת לעבודה,

ואחרי הצהריים? הניגון חוזר.

שוב פעם צרחות, בכי, חוסר הקשבה…

משתטח על הרצפה ובוכה, עד שכבר אני מרגישה לא בנוח עם השכנים.
בושות.

והארוחת ערב מה איתה? אז כמו שאתם כבר מתחילים להבין..

הוא לא רוצה לאכול,

הוא לא רוצה להתקלח,

הוא לא רוצה להתלבש.

לא רוצה שום דבר שאני מציעה,

ולא משנה מה הגישה שאני באה איתה

הכל כל כך קשה.

ואני לא מבינה מה אני צריכה לעשות 

למה הוא לא מקשיב לי

אמרו לי…

תנסי לכעוס,

תנסי איומים,

תנסי עונשים,

תנסי פרסים,

תנסי ממתקים.

אפילו איזה פעם אחת נכחתי בהרצאה שהמרצה שם אמרה..

״תתנו לו לבחור שהוא יכול לעשות את זה בכיף או בכח״

כמובן שלא הייתי מוכנה לעשות את זה, והרגע היחידי ביום שהייתי מחכה לו.. היה בערב.

הילד נרדם, כל הבית שקט.

ואני?

יושבת גמורה בסלון כשכל הגוף מותש.

והאמת היא?

שהייתי בטוחה שרק אצלי זה ככה..

רק הילד שלי מתנהג בצורה כזו…

רק הילד שלי כזה קשה ועקשן…

רק הילד שלי צורח ככה…

כמובן שאחרי השוואה קצרה עם הסביבה,

הבנתי שזה משהו שחוזר על עצמו
והמודעות לזה פשוט לא הכי גבוהה.